אני מכיר את ההרגשה הזאת.
הייתי שם.
עבדתי קשה. הגעתי לכל אימון. ובכל זאת תקוע. הדברים פשוט לא עבדו כמו שרציתי. שיחקתי כדי לא לעשות טעויות. הלחץ ניהל אותי.
הגעתי למצב שהיה לי קשה להסתכל למאמן בעיניים.
על המגרש כמעט לא הרגישו אותי. עצור, לא יוזם, מחכה. ולאט לאט הביטחון ירד. וירד.
ידעתי מה. לא ידעתי איך.
אף פעם לא ידעתי להסביר למה ברגעים המכריעים אני לא עושה את מה שאני אמור לעשות. בתוך תוכי ידעתי בדיוק מה צריך לקרות. פשוט לא היו לי הכלים לגרום לזה לקרות.
נכנסתי לאזור הנוחות שלי, והוא הגדיר אותי. המחשבות האלה, ההתנהגות הזאת על הפרקט, זה כבר לא היה משהו שקורה לי. זה הפך להיות מי שאני. שחקן גרסה 1.0.
מה שלא עבד.
בשלב מסוים החלטתי לקחת את עצמי בידיים. הדבר הראשון שהבנתי: השינוי לא יגיע מעוד אימון קליעה, עוד אתלטיקה, עוד חדר כושר. את הגוף כבר אימנתי. הראש הוא זה שנשאר מאחור.
עברתי כמה מאמנים מנטליים. הכול הרגיש לי כללי מדי. סיסמאות באוויר, שום דבר שאפשר לקחת לפרקט למחרת.
מה שכן עבד.
אז התחלתי לחקור ולפתח שיטה משלי. כלים מנטליים עם תרגול מעשי, גם מחוץ למגרש וגם על המגרש עצמו.
וברגע שהתחלתי לאמן את הראש בדיוק כמו שאני מאמן את הגוף, הדברים התחילו להתחבר. כי זה בדיוק אותו דבר. זה שריר. עובדים עליו, והוא נהיה חזק.
אתה לא צריך להפוך למישהו אחר.
וכאן חשוב לי להגיד משהו: זה לא הופך אותך ב-180 מעלות.
אם אתה שחקן שקט ומופנם, אתה לא צריך להיות פתאום השחקן הכי מוחצן על המגרש. אנחנו לא בונים בן אדם חדש. אנחנו לוקחים את מה שכבר יש בך, ומשדרגים אותו, לפי האופי שלך ולפי היכולות שלך.
אתה לא הופך לאישיות אחרת. אתה הופך לשחקן גרסה 2.0.
לקח לי יותר מ-10 שנים להבין את זה. תן לי לחסוך לך את זה.
